פסק-דין בתיק עפ"א 39/08

1.                   ביום 20/1/08 הוגש לבית משפט השלום בצפת כתב אישום בת"פ 2825/01/08 המייחס למשיב עבירה של הפרת הוראה חוקית, עבירה לפי  סעיף 287(א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: " חוק העונשין").

לפי עובדות כתב האישום, ביום 18/1/08 הפר המשיב הוראה חוקית שניתנה בהחלטת מעצר עד תום ההליכים (374/12/07) בבית משפט השלום בצפת, שעניינה שחרורו למעצר בית מלא בבית אמו, בכך, שבביקור שערך שוטר במקום לא נמצא המשיב בבית אמו.

2.                   בדיון שהתקיים ביום 29/1/08, הודה המשיב בתיק העיקרי וביקש את רשות בית המשפט לחזור בו מכפירתו בת"פ 371/12/07 ות"פ 1078/07 של בית משפט השלום בצפת ולצרפם לתיק זה. בית משפט קמא התיר זאת, והורה על צירוף שני התיקים הנוספים.

כתב האישום בת"פ 371/12/07 מייחס למשיב עבירה של העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין, עבירה של הפרעת שוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין ועבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק העונשין, בכך שבתאריך 1/12/07, ניסה המשיב להיכנס למועדון "הינקל" דרך דלת החירום אך המאבטח שעמד במקום מנע ממנו וסימן לו באמצעות ידיו להיכנס בדלת הראשית ששם יש בידוק בטחוני.  לאחר שהמשיב ניסה מספר פעמים לפתוח בכוח את דלת החירום הגיע אליו השוטר משה מכלוף ודרש ממנו להירגע; באותו מעמד, תקף המשיב את השוטר במילוי תפקידו בכך שדחף אותו ואמר לו: "זוז אני רוצה להיכנס". בתגובה הרחיק אותו השוטר מהדלת על מנת לאפשר למאבטח לסגור אותה ובאותו מעמד, תקף המשיב את השוטר במילוי תפקידו בכך שדחף אותו. בתגובה הודיע לו השוטר, כי הוא מעוכב ואז העליב המשיב את השוטר במילוי תפקידו בכך שאמר לו: "יא זבל, אני יזיין אותך, חכה תראה". לאחר מכן, הגיע השוטר אשכול לוי והצטרף לשוטר משה מכלוף ושניהם ביקשו מהמשיב להתלוות אליהם ולעלות לניידת (לאחר שהמשיב התלווה אל משה מכלוף לכיוון הניידת), ובאותו מעמד, תקף המשיב את שניהם בדחיפות ולאחר שהודע לו שהוא עצור, הכשיל המשיב את השוטרים במילוי תפקידם בכך שסירב לעלות לניידת.

כתב האישום בת"פ 1078/07 מייחס למשיב עבירה של תקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו, לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין, ועבירה של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין, בכך שבתאריך 6/2/06 בקרית שמונה תקף המשיב את השוטר אשכול לוי, שביצע את תפקידו כדין כשבידו צו מעצר נגד המשיב, בכך שהכה באמצעות ידיו בחזהו ובפניו, וזאת בכוונה להפריע לו להוציא דבר מה מידיו של המשיב שנמסר לו על ידי אביו בזמן המעצר; באותו מעמד, הזיק המשיב בזדון למשקפי הראייה של השוטר בכך ששבר אותם; ערך הנזק כ - 850 ש"ח.

המשיב הורשע בעבירות המיוחסות לו בשלושת כתבי האישום ונידון ביום 29/1/08 למאסר בפועל למשך 60 יום בניכוי 15 ימי מעצרו, מאסר על תנאי למשך 7 חודשים לתקופה של 3 שנים בגין עבירה של תקיפת שוטר, מאסר על תנאי למשך 4 חודשים לתקופה של 3 שנים בגין עבירה של הפרת הוראה חוקית או הפרעה לשוטר או העלבת עובד ציבור וכן פיצוי בסך 1,100 ש"ח לשני שוטרים.

שני הערעורים שבפנינו

3.                   עפ"א 39/08 הוגש, ביום 11/2/08, על ידי המדינה (להלן: "המערערת"), ובו היא מלינה על קולת העונש. לטענת המערערת, בית משפט קמא לא יישם הלכה למעשה דברים שנאמרו על ידו, בעניין הרתעת הרבים וחומרת העבירה, וכן מוסיפה, כי רמת הענישה אשר הוטלה על המשיב הינה מקלה במיוחד ואינה הולמת את חומרת העבירות אשר בוצעו ועובדת הישנותן. לטענת המערערת, בית משפט קמא לא ייחס משקל הולם לעובדה, שלחובת המשיב מרשם פלילי מכביד ביותר.

המערערת ציינה, כי הגישה ביום 30/1/08 בקשה נפרדת (להלן: "הבקשה הנפרדת"), לפי תקנה 3 לתקנות העונשין (הפעלת מאסר על תנאי), התשנ"ה - 1985 (להלן: "תקנות העונשין") לבית משפט קמא להפעלת מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המשיב, אשר בטעות לא התבקשה הפעלתו. מדובר במאסר על תנאי אשר הוטל על המשיב במסגרת ת"פ 480/02 של בית משפט השלום בקרית שמונה, שם הורשע המשיב ב עבירות של התפרצות לבית מגורים בכוונה לגנוב וגניבה לפי סעיפים 406(ב) ו-384 לחוק העונשין, וכן צירף ת"פ 2474/02 (שלום - כפר סבא), שעניינו עבירה של החזקת סם לצריכה עצמית והחזקת סם שלא לצריכה עצמית, ות"פ 1137/02 (שהיה בסמכות בית משפט מחוזי בנצרת לפני תיקונו) שעניינו בעבירות של הטרדת עד, הפרת הוראה חוקית, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, איומים, תקיפה הגורמת לחבלה של ממש והחזקת סכין. בית המשפט גזר למשיב מאסר בפועל של 24 חודשים והורה על הפעלת מאסר מותנה של 24 חודשים באופן מצטבר; כמו כן, בית המשפט גזר למשיב מאסר על תנאי של 24 חודשים למשך 3 שנים שלא יעבור כל עבירה של התפרצות וכן 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, מיום שחרורו של המשיב, והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירת תקיפה, או הפרת הוראה חוקית, או הטרדת עד, או איומים, או החזקת סכין שלא למטרה כשירה, או כל עבירה על פקודת הסמים המסוכנים, תשל"ג- 1973.

4.                   ביום 26/2/08 הגיש המשיב עפ"א 58/28 המופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין. המשיב מבקש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו ולבטל את הכרעת הדין וגזר הדין, או לחלופין להחזיר את העניין לבית משפט קמא על מנת שידון בבקשה לחזרה מהודאה או לדון בבקשה להפעלת המאסר על תנאי.

לטענת המשיב, הוא הודה וצירף שני תיקים נוספים בהסתמכותו על הצהרת המערערת, שציינה מפורשות, כי נגד המערער אין תלוי ועומד מאסר על תנאי, ובשל כך, גם נמנעה מבית משפט קמא האפשרות להאריך את התנאי בעניינו.

5.                   בדיון שהתקיים בפנינו ביום 26/2/08, החלטנו לעכב את הדיון בשני הערעורים על מנת לאפשר לבית משפט קמא (כב' השופט בן פיילס) להכריע בבקשה הנפרדת להפעלת המאסר המותנה מכוח סמכותו הייחודית של אותו שופט או מותב שנתן את גזר הדין לדון בבקשה זו; מאחר והמשיב היה אמור לסיים את ריצוי מאסרו בחלוף יומיים, טרחנו לציין כי יש להביא את החלטתנו בפני כב' השופט בן פיילס לאלתר וכי הדיון בבקשה הנפרדת יתקיים בפניו למחרת (28/2/08). בשל כך, דחינו את המשך הדיון בשני הערעורים ליום 11/3/08.

הבקשה הנפרדת בבית משפט קמא

6.                   בדיון שהתקיים ביום 27/2/08 בפני כב' השופט בן פיילס, בבקשה הנפרדת להפעלת המאסר על תנאי, התנגד ב"כ המשיב לבקשה ועתר בנוסף לתיקון פרוטוקול הדיון מיום 29/1/08, כך, שהידיעה שבאה מפי התביעה אודות העדרו של מאסר על תנאי חב הפעלה תשתקף בפרוטוקול, ובהתאם להתיר למשיב לחזור בו מהודאתו בשלושת התיקים בהם הודה ביום 29/1/08.

7.                   בהחלטתו מיום 4/3/08, דחה בית משפט קמא הן את שתי בקשותיו של המשיב והן את הבקשה הנפרדת של המערערת.

לעניין בקשת המשיב להורות על תיקון פרוטוקול הדיון מיום 29/1/08, דחה בית משפט קמא את הבקשה, משום שעל פי מיטב זכרונו, במהלך הדיון, לא הועלתה כלל סוגיית קיומו של מאסר מותנה על ידי מי מן הצדדים ופרוטוקול הדיון מיום 29/1/08 משקף נכונה את שהתרחש במהלך הדיון. בית משפט קמא הוסיף וציין, כי התייחסותה של המערערת לעניין קיומו של מאסר מותנה נגד נאשם הינה במסגרת טיעוניה לעונש, עת עותרת היא להפעלתו; הודעה מיוזמתה של המערערת על העדרו של מאסר מותנה כזה, על פי ניסיון העבר, אינה מתרחשת ואין היא מתיישבת עם אופן התנהלות ההליכים בפני בית המשפט.

אף בקשתו של המשיב להתיר לו לחזור בו מהודאתו בשלושת התיקים נדחתה, וזאת כאשר בית משפט קמא מציין, כי על מנת שיורשה לנאשם לחזור בו מהודאתו עליו להביא נימוקים מיוחדים לכך, ואולם, המשיב לא הביא כל נימוק מיוחד אשר יש בו כדי להביא לקבלת בקשתו זו. בית משפט קמא הוסיף וציין, כי רצונו של המשיב לחזור בו מהודייתו נעוצה במידת העונש לה הוא צפוי, ואולם בע"פ 1718/06 אברג'יל נגד מדינת ישראל, נקבע, כי אין במפח נפש אשר נגרם לנאשם בגין העונש אשר הוטל עליו כדי להתיר לו לחזור מהודייתו.

בנוסף, דחה בית משפט קמא את הבקשה הנפרדת של המערערת להפעלת המאסר המותנה, בציינו, כי העונש אשר הוטל על המשיב במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט היה בו כדי להוות את היחס הראוי בין העבירות בהן הורשע ובין העונש המתאים בנסיבות העניין; לפיכך, הפעלת עונש המאסר המותנה תעמוד בניגוד גמור לכוונת בית המשפט בעת שגזר את עונשו של המשיב ולמעשה, משנשלל שיקול דעתו של בית המשפט "נמצאנו עונשים את המשיב באופן שרירותי". בית משפט קמא מוסיף ומציין, כי קבלת הבקשה הנפרדת יש בה משום "סיכון כפול" למשיב; אמנם אין המדובר בהעמדתו לדין פעמיים בגין אותה עבירה, אולם דינו ייגזר פעמיים. עוד ציין בית משפט קמא אגב אורחא, כי נסיבות המקרה מעוררות שאלה נוספת לעניין עקרון סופיות הדיון, שהרי אם יקבל את טענות המערערת, נאשמים לא יוכלו להיות בטוחים כי הדיון בעניינם הסתיים והדבר יהיה תלוי בעבודת התובע ומידת אחריותו בבחינת הרשעותיהם האחרונות.

8.                   בטיעוניה בעל פה, מיום 11/3/08, הוסיפה ב"כ המערערת והלינה על החלטתו של בית משפט קמא מיום 4/3/08 בבקשה הנפרדת, וטענה, כי גם לסנגור יש את גיליון הרישום הפלילי ואם התביעה טעתה ושכחה, אפשר לתקן טעות זו, והמחוקק עיגן זאת בתקנות העונשין. לטענתה, מדובר במאסר על תנאי חב הפעלה, ולא בר הפעלה, שחובה על בית המשפט להפעילו.

9.                   ב"כ המשיב הוסיף בטיעוניו בעל פה, כי במקרים חריגים יש לבחון את רוח הדברים ואת המקרה לגופו למרות קיומה של תקנה 3 לתקנות העונשין. הוא הוסיף וטען, כי החלטת בית משפט קמא מיום 4/3/08, הייתה מנומקת היטב, אמיצה ומבוססת על חוקי יסוד וזכויות חוקתיות של נאשמים. לטענתו, לא יהיה זה חוקי להפעיל מאסר מותנה רטרואקטיבית כאשר המשיב כבר סיים ריצוי עונשו. לעניין מידת העונש, טען ב"כ המשיב, כי העונש הינו סביר והולם בנסיבות העניין.

דיון והכרעה

10.               שלוש שאלות עומדות לפתחנו בערעורים דנן: